ועשית מזבח. צריך טעם על שלא נכתבה פ' זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפ' מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד, ואמר הרע"ס כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל ית' בתוכנו כמו שהי' הענין בשאר הכלים כאמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא הי' ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות כאמרו ונועדתי שמה לבנ"י, וכן העיד מרע"ה באמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אבל הי' ענין זה המזבח לכבד את האל ית' אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, ע"ד הבו לה' כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו; והגר"א אמר כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח"כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם, ואח"כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים יורה שזה לא הי' מעכב להשראת השכינה רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים לכפר על נפשותיכם; והר"מ חאגיז אמר שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה, כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפי' נפגם כדאי' בזבחים (ד' נ"ט וס') וכ"פ הרמב"ם, אבל מזבח הקטרת שנעקר מקטירין קטרת במקומו שאין המזבח מעכב וכ"פ הרמב"ם (פ"ג מתמידין ומוספין), ולזה לא נכללה פ' זו עם האחרות:
מזבח. שם מזבח הונח ע"ש הזבחים שמקריבין עליו, אמנם בזה כתיב לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך דאינו מיוחד רק לקטרת, מ"מ על שהי' מכפרין עליו במתן דמים מן הפר והשעיר של יוה"כ, נקרא ג"כ מזבח, (ויש בזה דברים במכדרשב"י שה"ש ד' נ"ג ד'):
כי תשא. לרש"י שתי מנויין היו, אחת בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה עגל ונתנו כל אחד מחצית השקל האמור כאן שמהם נעשו האדנים, ואחת בשנה השני' באייר משהוקם המשכן האמור בחומש הפקודים ונתנו כ"א מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. וכ"כ הרמב"ן צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בנ"י במנין יתנו כופר נפש מחצית השקל, ואמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אה"מ, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה כמ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אה"מ, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם, וכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, וגם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו, ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פי' הראוי לעבור וגו', וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוי'. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה וכו', וא"כ שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל בפחות עברו בלאו, וראיתי לבעל הלכות ולכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה, עכ"ד הרמב"ן ע"ש. והגר"א אמר כי תשא וגו' הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם, וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן, אבל עכשיו לא נצטוה למנות כלל עד חומש הפקודים, ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במנינם שהרי שאול פקד בבזק וטלאים, וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו וגו' ולא נצטוה למנות, אבל הצווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, וזה יתנו וגו' הוא צווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין, וע"ז בא הצווי לא ירבה ולא ימעיט, וזה שלא מנו אותם בתרי"ג מצות, ועז"א ונתת אותו על עבודת וגו', והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והא הל"מ והמרומז בשם חז"ל, עכ"ד. הנה לדבריו צריכים אנו לפרש מלת זה יתנו, כאלו אמר עתה יתנו, כי מלת זה יורה גם להוראת הזמן הנמצא עתה, כמו זה לי עשרים שנה (בראשית ל"א) כלומר כעת (נון), וכן קול דודי הנה זה בא (שה"ש) כעת בא, ויעקבני זה פעמים, כי עתה שבנו זה פעמים (ע' מכילתא דרשב"י), ונמצא מלת זה מזווג עם מלת עתה (מ"א י"ז), עתה זה ידעתי (יעצט, נון, נונמעהר), וכן זה יתנו, כעת יתנו. אמנם לא הבינותי אם מיושב דעת בעלי מוני המצות שלא מנו לא ירבה ולא ימעיט בכלל הלאוין, עדיין יקשה עליהם במנותם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה לצורך הקרבנות מהמקראות אלה, ערמב"ם ריש הלכות שקלים ובסה"מ סי' קע"א ובחינוך סי' ק"ה, ושתיקת הראב"ד והרמב"ן שלא השיגוהו בזה הוי' הודאה לדבריו. ודע דממדרש רבותינו מבואר כרש"י ורמב"ן שהי' כאן מנין דאיתא במדבר רבה (פרשה ב' ד' רי"א) בעשר מקומות נמנו ישראל וחד מנהון במעשה עגל כי תשא את ראש בנ"י (ע"ש שחסר תשלום המאמר, אמנם בתנחומא (פ' כי תשא) המאמר שלם, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא (פרשה יו"ד סי' י"ד), ואיתא עוד התם (ססי' ד') כשנכנסו במצרים מנאם וכן יצאו למדבר מנאם ואף כאן כי תשא את ראש. אמנם בתלמוד ירושלמי מבואר כהגר"א שלא היה מנין, ותרומת מחצית השקל קודם מלאכת המשכן, דאיתא פרק קמא דשקלים) תרומת הלשכה בתחלתה שנ' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותאני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה, וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם התרומה הראשונה היתה בר"ח ניסן בשנה השנית כשהוקם המשכן. ודמיתי להוכיח כדעת הגר"א גם מתלמודא דידן מדאמרי' (יומא כ"ב) אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה, מדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים. ואם כדעת רש"י ורמב"ן שהיו מצווים כאן להמנות ולנדב למלאכת המשכן, א"כ אית לן מקרא מפורש בתורה שאף במקום מצוה אסור למנות, ולמה שבק תלמודא מקרא דאוריית' ומייתי מקרא דנביאים, אלא ע"כ כהגר"א דקרא קמא דכי תשא לא משתעי ממנין של מצוה, כי לא היה כאן מנין כלל, ורק אזהרה לדורות, א"כ אינו מוכח דאף למצוה אזהר, לכן מביא מקרא דבזק וטלאים. ובאמת אין זו הוכחה נגד רש"י ורמב"ן, דתלמודא רוצה למילף איסור מנין לדבר מצוה אף במקצת ישראל, וזה לא מצי למילף מקרא דילן דמשתעי ממנין כל ישראל, כי גם אחד מהם לא נמנע מנדבת מלאכת המשכן, ככתוב כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם, לכן יליף לי' מקרא דשאול, שלא הי' שם מנין רק לחלק מן האומה, כמבואר שם שלש מאות אלף איש, ולא נמנו לגלגלותם כ"א ע"י בזק וטלאים, ושפיר מוכח דגם במקצתן המנין אסור אפי' לדבר מצוה. ונהי דליתא לדברי הרא"ם שהפריז על המדה לומר דבמקצתן ליכא לאיסור' דמניינא כלל, וסמך דבריו ממה שפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגתי (ש"ב י"ח), ולא הי' בהם מגפה ואדרבה הצליחו ונצחו, ודבריו אלה כבר דחויים ועומדים מן המחברים (עיי' במשכיל לדוד), מ"מ זה ברור שיש הבדל גדול בין מנין כל ישראל לבין מנין קצתם, דאל"כ מאי אהנו לי' לשאול במנין הבזק וטלאים, דהא קרא קצווח ונתנו איש כפר נפשו להשם בפקוד אותם, ואין בבזק וטלאים נתינת הכפר להשם (ואף שאין החיוב לדורות מחצית השקל דוקא כמ"ש הגר"א, עכ"פ נתינת דבר מה להשם לכופר נפש הצריך קרא בפירוש) אלא ע"כ שמובדלים אלה המניינים זה מזה. דבמנין כל עדת ישראל הצריכה התורה נתינת כפר להשם דוקא, משא"כ במנין קצתם ולאלה די להם שלא ימנו לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר, אף שלא בא ממנו כפר נפשם להשם. ואפשר שמטעם זה כאשר נצטוה יואב בדבר המלך למנות את כל ישראל נשמט מלמנות קצתם, ככתוב (דה"א כ"א) ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. ונשמר בזה עכ"פ מלעבור על המפורש בתורה באיסור מנין כל ישראל. והנה מה שהתעוררו המפרשים על מה שנאמר ביהושע (ח' יו"ד) וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם, וכן בדוד (ש"ב י"ח) ויפקד דוד את העם אשר אתו, שלא הזכיר בהם קרא בפירוש שלא מנאם לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר כמו שהוזכר בשאול בבזק ובטלאים (ש"א י"א ט"ו) ונדחקו בישובו, ובאמת אין צורך אל הדחק, כי מי יכריחנו לפרש לשון פקידה שביהושע ודוד ענין מנין, והיטב נוכל לפרשו לשון ופקדו שרי צבאות בראש העם, שענינו שימת השגחה על מצבם, העיון בתיקון וסדר המחנה, והשקפת מערכתם למלחמה, ולזה לא הוזכר לא ביהושע ולא בדוד סכום העם אשר פקדו, כי לא הי' שם מנין, אמנם בשאול היתה פקודתו למנין, לכן הזכיר שם סכום מספרם, והוצרך לבזק וטלאים. והמלך דוד שאמר (ש"ב כ"ד) ופקדו את העם, ונענש במגפה, כי ביאר אחריו שפקידתו הוא למנין כמ"ש וידעתי את מספר העם (ובדה"א כ"א) אמר בפירוש ספרו את ישראל ואדעה את מספרם:
כל העובר על הפקודים. דרך המונים מעבירין את הנמנין זה אחר זה (רש"י) לא הבינותי כיון שבאמת לא יהיו האנשים בעצמם נמנים רק ע"י מנין השקלים שהיו נותנים ולא היו הם בעצמם עוברים זה אח"ז, א"כ מה הוא לשון כל העובר, וגם אם הה"א כה"א היושב על כסאו (שמות י"א ה') שפירשו הראוי להיות יושב, ויהי' טעם העובר הראוי להיות עובר (דער דורכגעהען זאָללטע) עדיין אין טעם למלת על, כי הי' ראוי כל העובר לפקודים, גם להראב"ע שפירש כל העובר, שעברו משנותם עשרים, אין מקום למלת על, לכן נ"ל כיון דמצינו לשון עובר המקושר במלת על, ענינו חוב המוטל על האדם כמו לא יעבור עליו לכל דבר (כי תצא כ"ד ה') שטעמו לא יוטל עליו שום חובת עבודה, וכן גם עליך תעבר כוס (איכה ד') יחול עליך חובת עונש, וכן עלי עברו חרוניך (תהלים פ"ח) כן העובר על הפקודים טעמו אשר יחול על הפקודים. החוב המוטל על הראויים להיות נמנים, ולפי שבפרשת ערכין (בחוקותי כ"ז) קצב למבן עשרים שנה ומעלה ערך נפשי חמשים שקל, וכאן בפקודים קצב שיעור מועט, וגם במחצית שקל יוצא ידי נתינת כופר נפשו, ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט) וגם מחצית השקל הוא כל חובתו, לכן אמר כל העובר, ר"ל כל החוב המוטל על הנמנים אינו רק מחצית שקל (דאס גאנצע וואס אויפגעלעגט ווירד):
בבואם. להקטיר או להזות (רש"י), לפי"ז לשרת דסיפא משמש גם לרישא, ולמעוטי ביאה ריקנית כשאינה לעבודה כ"א להשתחוי' א"צ לקדש. אמנם לריצב"א (תוס' יומא ה' ד"ה להביא) דוקא במזבח בעי' לשרת אבל באהל מועד (בהיכל) חייב בקידוש גם אביאה ריקנית, א"כ קרא כפשטי'. והר"ש (פ"ק דכלים מ"ט) נסתפק בזה:
כל הנוגע. כל הראוי לכלי שרת שנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף, אבל דבר שאינו ראוי להם אינו מקדש (רש"י), וע"ד הפשט משמע אף חולין גמורים, וכמ"ש ולא יקדשו את העם בבגדיהם, הן ישא איש בשר קדש, ע"ד הפשט קדש ממש, וכן אל תגע בי כי קדשתיך. ואפשר דכאן אף לדינא כ"ה, ומ"ש ראוי דוקא היינו ליקדש קדושת הגוף, שהרי נאמר בכולן כל הנוגע וגו' אאהל מועד ומנורה וכלי שרת (הגר"א):
לכהן לי. כי כל הנזכר למעלה יהי' במשיחתן קדש לקדש אחרים, ועיקר משיחתן כרבותינו לקדש הראוי, אבל אהרן ובניו לא כן אלא לכהן (הגר"א):
בשר אדם. כל אדם במשמע אפי' מלך וכה"ג המשוחי' אסור בסיכ', ואשר יתן ממנו על זר, דוקא זר לגמרי אבל הנותן משמן המשחה ע"ג מלך וכה"ג שכבר נמשחו פטור שאין אלו זרים (כריתות ו'), וכ"פ רמב"ם. ורש"י שפי' על זר שאינו צורך כהונה ומלכות, שמחייב בנותן ממנו על מלך וכה"ג המשוחים הוא כר"מ, ודלא כהילכתא:
לא ייסך. לרד"ק הוא מבנין הופעל והחיר"ק תמורת השור"ק, וכ"כ הראב"ע בשם הגאון, אמנם מדקדוק לשון רש"י נראה שלדעתו אינו מן ההופעל עד שיתפרש בלשון התפעלות דוקא, אבל הוא עומד מבנין הקל ויתפרש בלשון התפעלות מצד התמצעות בין הפועל והמתפעל, והוא מגזרת סך, וכן למען ייטב לך מגזרת טב שתי אותיות נראות, ואינם פעלים יוצאים (כמו שחשב הרש"ד המבאר) כ"א עומדים ובודדים, וטעם לא ייסך לא יהא סך, וכן למען ייטב לך, יהי' טוב לך, והם שוים בטעם אל יוסך יוטב, וזהו שפירש"י לא ייסך מן השמן הזה, וכן לעיל ר"פ שמות (אצל וייטב אלהי' למילדות) פירש"י וייטב בעיניו לשון הוטב, ורצונו שהפעולה בלתי יוצאת לזולתו, אבל עומדת בעצמו והוא לשון התפעלות (רוו"ה). ולהיות שמלת ייסך לשון התפעלות מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, שפיר נוכל לומר, כי כל הנמנע מן המתפעל יש בו מניע מצד הפועל, וכל שאין בו מניעה מצד המתפעל אין בו מניעה מצד הפועל, ומה מתקו דברי רז"ל (כריתות ז') כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך, פירוש ישראל הנמנע מלסוך עצמו משמן המשחה נמנע אחר מלסוך אותו, ונכרי שאינו נמנע מלסוך עצמו אין הישראל נמנע מלסוך אותו, ומש"ש בתלמוד לא ייסך כתיב וקרי בי' לא ייסיך, ע"ש, אין דעתם שנוי הקריאה כ"א שנוי המובן, וכאמור מצד התמצעות הפעולה בין הפועל והמתפעל, ואפי' למאן דלית לי' בעלמא יש אם למסורת מודה בזה לפי שהוא המובן במלה עצמה, וא"צ למ"ש התוס' שם וז"ל ואפי' למאן דל"ל מסורת בעלמא הכא אינו מוסיף אלא מסרס התיבה להטיל יו"ד בין סמ"ך לכ"ף, ע"כ. כי באמת אין דעת התלמוד גם לסרס התיבה, כ"א להודיענו אמתות באור המלה בעצמה:
ובמתכונתו לא תעשו כמהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי (כריתות ה') נראה שלא פירשו מלת כמוה על הדמיון והשואה וכתרגומו, כוותי' (איהם גלייך) רק ענין קצב ושיעור כענין כמה לי עונות (איוב י"ז) דומה למ"ש בלא הי' כן ארבה כמהו (בא יו"ד י"ד) שטעמו כמות ארבה כזה לא הי' (אין דיזער מענגע) ויזהיר כאן על כמות המנין ועל כמות המשקל, כמות המנין הוא כמות הסימנים מר דרוד, קנמן בשם, קנה בשם וקדה, ע"ז אמר ובמתכנתו לא תעשו שלא לעשות השמן במנין סימנים אלה, ועל כמות המשקל של כל אחד מסימנים אלה המבואר במקרא, אמר כמוהו, וא"כ אין האזהרה רק כשתדמה במנין ובמשקל לא בפחות ממנו, אמנם בקטורת שלא באה האזהרה (לקמן פ' ל"ז) רק במתכונתה לא תעשו, ומלת כמהו לא הוזכר באזהרה, באמת מוזהר לדעת רבותינו גם בשאין בו כמות המשקל הקצוב בו, רק איזה שיעור כמות משקל שיקח מהם, כל שראוי להקטיר מוזהר עליו:
אשר ירקח. דוקא כשמרקח השמן כדי להמשח בו הוא דחייב כרת, אבל כשמרקח השמן להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (בכריתות ה' למדו כן מגז"ש) ויראה שבמלת ירקח נכלל גם המשיחה, כי עיקר הוראת רקח הוא התערבות דבר בחברו עד שהאחד קופח וקולט מחברו או ריח או טעם (כמ"ש רש"י פ' כ"ה) והמושח בשרו בשמן מרוקח נבלע מן השמן אל תוך נקבי הפאָרען שבבשר ומתערב בו ונלקט הריח בבשר, והיו"ד יורה על המחשבה, כמו אז יבנה שלמה במה שחישב לבנות ולא בנה (עיי' רש"י תחלת אז ישיר) כן ירקח פי' ובשם את השמן כדי לבשם בו את בשרו (מישעט אום זיך צו באלזאמירען) ואף שלא יבשם אח"כ, דומי' דקטרת אשר יעשה להריח בה ואף שלא הריח בו אח"כ (ערמב"ם פ"ב מכלי מקדש ה"ט):
קח לך סמים. לא חשב כאן רק ארבעה סמים נטף שחלת חלבנה ולבונה, ולרבותינו צריכים אחד עשר סמים, וכבר כתבו בזה רלב"ג רע"ס והגר"א, אמנם לקרב דעת רז"ל בזה על לשון המקרא עצמו נ"ל אף שמלת סמים הראשון הוא שם דבר לצמחים ועשבים הנודפים ריח (דופטענדע געווירצע), אמנם סמים השני אינו שם, אבל הוא בינוני מן הכפולים, כמו מן סבב הבינוני סב סביב ככה מן סמם הבינוני הרבים סמים, ופי' מבושמים יהיו (וואָהלריכענד געמאכט), כנודע מחכמת הרוקחי בשמים שיבשמו את הבשמים, שירקחו סמים בסמים אחרים עד שמתערובתם יתילד ריח יותר נודף ונעים אל חוש הריח, והמכוון במקרא, הנטף השחלת והחלבנה יהיו סמים, כלומר שלשת מינים האלה יורכבו בבשמים אחרים עד שיבושמו ביותר, ולא בארה התורה רק ארבעת מינים האלה שהם העיקרים בקטרת, אמנם הסמים שיורכבו בהם ארבעת המינים האלה להיותם כמו טפל לעיקר, הניחה התורה למקבלי התורה אם לחכמת דעתם אם לקבלתם בע"פ, ולא אמרה רק מלת סמים, להורות על צורך הרכבת סמים אחרים באלה לבשמם ביותר; ולהיות שארבעת המינים האלה המה העיקרים לכן בא מהם סך מרובה שבעים שבעים מנה, ושבעת המינים האחרים שאינם רק כטפל לבשם את העיקר ולתקנו, לכן נתיחדה בהם יחוסי ההרכבה סך מעט הכמות לפי ערך וכח פטומו וריחו, כמו שחלקו רז"ל, מהם שאינם באים רק חלק ט"ז, וי"ב, חלק תשיעית ושלישית המנה כמבואר בברייתא דפטום הקטרת. ודע דלדעת קצת המפרשים יש הבדל בין בשמים לסמים, החשובים מבעלי הריח נקראו בשמים, ושאינם חשובים כ"כ בריחם נקראו סמים, ואמרה תורה (ר"פ תרומה) בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, מדלא אמר והסמים לקטרת, כמו בשמים לשמן, ע"כ מלת בשמים מוסבה גם על הקטרת הסמים, ירצה לקטרת הנעשה מארבעת הסמים המפורשים כאן (כמו בית אבנים, בית הנעשה מאבנים), יהיו ג"כ בשמים אחרים נצרכים לבשמו בהם ולפטמו עד שיהי' ריחו נודף ביותר. - ובאמת אם נדקדק בשמות שבעת סממני הקטרת הבאים בקבלה לפטם, נמצא שהם בעצמם אותן שהזכירה התורה בשמן המשחה, כי מר דקטרת הוא מר דרור דשמן, קציעה דקטרת היא קדה דשמן, כמ"ש רש"י קדה שרש עשב בלשון חכמי', קציעה ושבלת נרד הוא קנמן בשם דשמן, כמ"ש רמב"ן קנמן בשם היא מין תבן מבושם, כרכם דקטורת יראה שהוא ג"כ בכלל זה ע"ש החוטים הארוכים הנמצאים בפרחי עץ כרכם שדומים לשבולת, ובשה"ש אמר נרד וכרכם וכ' שם הראב"ע נרד הוא בושם דומה לכרכום, ודע דליש מפרשים קדה הוא הקשט וכ"כ הרמב"ם בפי' מכלי מקדש, קליפה דקטרת הוא קנה בשם דשמן, כמ"ש רמב"ן קנה בשם הוא קלופה שבסממני הקטרת, והוא קליפת עץ הקנילא, ולרש"י הוא בכלל קנמן בשם, קנמון דקטרת הוא קדה דשמן, כמ"ש הערוך קציעה הוא הנקרא קאסיא, ויש ממנו ג' מינים, המין האחד נקרא קאסיא צינאמאנעא, והוא הקנמון, וכבר העיד ראש הרופאים הרמב"ם (פ"א מכ"מ ה"ג) שארבעת מיני בשמים שבשמן המשחה הם ממיני הבשמים שנותנים אותם הרופאים בצרי, הנה עפ"י הדברים האלה שבעת סממני הקטרת הנוספים עפ"י הקבלה על ארבעת הסמים המבוארים כאן בפרשה, הם מפורשים בפרשה דשמן המשחה, ולזה אמרה התורה שם בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים, שהבשמים המוזכרים שם יהיו לשני ענינים לשמן וכן לקטרת. ובמכדרשב"י (פ' תרומה דקל"ה ב') אמר עד הכא תשעה, הנה קחשיב בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים לאחד (ע"ש במק"מ), וכן לרש"י ר"פ תרומה שכ' י"ג דברים האמורים בענין והוא מתנחומא, הנך נחשבים לאחד (ע"ש רא"ם). אח"כ בא לידי פי' הגר"א על שה"ש, ומצאתי רוב דברי אלה, והוסיף לאמר ומה שנקרא קטורת הסמים ולא קטרת הבשמים, לפי שהסמים הם העיקר והבשמים אינם אלא לריח ולתבלו כמו שמכנים את המאכל ע"ש המאכל לא ע"ש התבלין שבו, ע"ש. וברוך ה' שכוונתי לדעתו הגדולה:
ושחקת ממנה. שרש שחק לרש"פ ישמש על התפוררות דברים קטנים דקים שנתדבקו יחד, כגון סמים כתושים ומלח דק וזרע שומשמין ועפר ואבק דק וכיוצא בהם שיתדבקו החלקים הדקים לפעמים זה בזה ע"י לחלוח ונעשים גוף אחד, עד שצריך שוב למללם ולנפצם או ביד או בכלי, וא"צ לכתשם שכבר הם כתושים ועומדים, ומזה ואשחקם כעפר ארץ (ש"ב כ"ב), ואשחקם כעפר (תהלים י"ח), שהעפר בעצמו בעל חלקים דקים ומה צורך לשחיקה, בזולת שלפעמים מתדבקים ונעשו צרור אחד עד שצריך שוב למללם, והיא מליצה נאה שמדמה המשורר דבוק האויבים כדבוק חלקי עפר שאין צריך כתישה בכח רב כ"א שחיקה בכח קל ובאפס יד ישברו, וכן אבנים שחק, מים (איוב י"ד), שאין במים הרכים כח לכתוש אבנים ולכתתם כמו שעושה המכתש רק שפין ומשפשפים באבנים כשיעברו עליהם תמיד והם נמוחים, והאבק הדק הנשחק מן הדבר ע"י משמוש וטלטול מרובה יקרא שחק, וכשחק מאזנים נחשבו (ישעי' מ'), והוא האבק הנדבק בכף מאזנים הנשחק מדברים הנשקלים בו שהוא קל כל כך עד שאינו הכרעה כלל במשקל ואינו חשוב כלום, ואפשר שלשם כך נקראו השמים שחק, כמו ושחקים ירעפו טל, כנוי לאותו שטח של אויר העליון, שבו ישפשפו האדים המימים זה בזה ע"י נשיבת הרוח ונעשים לטפות טל ומטר, ואפשר שהוא ענין שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב) שחקים שבהם רחיים עומדת וטוחנת מן לצדיקים, היינו פירות הארץ הגדלים מטללים וגשמי ברכה; ואמר כאן ושחקת ממנה הדק כי לפי עומק פשוטו של מקרא אין מלת ושחקת שב על הסמים השלמים שיכתשם כשירצה להקטירם, שהרי כבר נכתשו קודם לכן מיד בקניית הסמים, כמ"ש בפסוק הקדום ועשית אותה קטרת רקח מעשה רקח ממלח, שהיא כתישת הסמים ועירובן, דאל"כ מה מעשה רקח יש כאן, ואחר שכבר נכתשו מקודם מהו זה שאמר שוב ושחקת, וכן באמת הי' הדבר בזמן המקדש שמיד שהיו מביאים את הסמים לצבור לעבודת המקדש מיד היו ג"כ כותשים אותם ונותנים אותם בלשכה לאוצר להסתפק מהם כל השנה, ושוב לא הי' צריך לכתשם עוד שנית בשעת הקטרה, אלא שברבות הזמן נתדבקו יחד החלקים האבקיים ע"י איזה לחלוחית שנכנס עליהם מן האויר, כמו שיזדמן תמיד בדברים הכתושים כשמונחים זמן ארוך, והי' צריך שוב בשעת הקטרה למללם ולפרכם ביד או בכלי, כדי שיהי' הקטרת הדק היטב, והוא הנרצה האמתי במלת ושחקת, היינו דמלילה ופריכה של החלקים הכתושים שנדבקו, אלא שביום הכפורים שנאמר בו קטרת סמים דקה, הי' צריך להחזיר הסמים הכתושים שוב שנית למכתשת כולם, בין דבוקים בין שאינם דבוקים כדי שיוכתשו עוד שנית בדרך כתישה גמורה עד שיהי' דקה מן הדקה, וקצת ראי' לזה ממ"ש (כריתות ו'), פעמים בשנה היו מחזירין את הקטרת למכתשת, שהטעם ג"כ בהכרח כדי לפרר החלקים הדבוקים שנתדבקו באורך הזמן זה לזה, אבל לא לכתשם שנית כי זה לא הי' רק ביוה"כ לבד, אבל הי' הצורך להחזירם למכתשת ב"פ בשנה כדי שלא יתקשו הדבקים הרבה כ"כ עד שיתקשו כאבן, ויהי' אח"כ קשה למללן בשעת הקטרה, לפיכך יתמידו בהם הכתישה ב"פ בשנה, אלא שלא ימלט שלא יהיו שוב בינתיים מודבקים קצת יחד והי' מן הצורך לשחקם עוד בזמן הקטרה, כי ע"ז הקפיד הכתוב בפרטות שיהיו דקים בשעת הקטרה, ולפי שלא נזדמן כך תמיד שיהיו כאן חלקים דבוקים אחר שהוחזרו למכתשת לכן לא דברו מזה כלום, שיהיה צריך לשחוק עוד בשעת הקטרה כשנזדמן שנשארו שם חלקים גושיים דבקיים, כי הוא דבר שאין צריך להודיע כמו שא"צ להזכיר דבנמצא שם צרור או אבן שיהיה צריך לזרקו, כי אחר שהקפיד הכתוב שתהיה הקטרת דקה שוב אינו צריך לומר שלא יקטיר מה שאינו דק:
במתכונתה. לשון חשבון כמו מתכנת הלבנים וכן במתכונתה דקטרת במנין סממני' (רש"י), וכ"כ הרמב"ם (פ"א מכ"מ) העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה לא הוסיף ולא גרע חייב כרת, גם (פ"ג ה"ט) העושה קטרת מאחד עשר סממנים אלה לפי משקולת אלו כדי להריח אע"פ שלא עשה המשקל כלו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקולת אלה חייב כרת, ומן התימה שאונקלס ויב"ע תרגמו בשני המקומות האלה מלת מתכונתה בדמותה, ולא תרגמו בסכום כמו שתרגום ואת מתכנת הלבנים סכום לבניא:
